סיפור הלידה של אורי

בן לו היה לי! ילד קטן,
שחור תלתלים ונבון.
לאחוז בידו ולפסוע לאט
בשבילי הגן.
ילד.
קטן.

אורי אקרא לו. אורי שלי!
רך וצלול הוא השם הקצר.
רסיס נהרה.
לילדי השחרחר
"אורי !" -
אקרא !

עוד אתמרמר כרחל האם.
עוד אתפלל כחנה בשילה.
עוד אחכה
לו.

כמה זמן קיוויתי וחיכיתי להיות אמא של אורי, לראות את הבחור שלי מתרגש ומאושר, מחזיק את הפצפון. כבר שבוע וחצי עבר מאז הלידה ואנחנו עדיין מטיילים בין עננים, מאושרים ומאוהבים.
איזה תהליך עברנו, מסע של ממש. כמה שנים טובות עברו מהשלב שבו החלטנו שאנחנו רוצים עוד מישהו ביננו, הרחבה של האהבה שלנו, ועד היום. בינתיים – כמה טיפולי IVF, הריון שהסתיים בהפלה בשבוע 11 (הריוו כימי קוראים לזה. קראתי הבנתי ועדיין אני לא תופסת את המושג הזה...) ובסוף - הריון מיוחל. שברירי. מחזיקים את האושר קטן קטן שלא יתפרץ, שלא ישכר, שלא ישקר. עוד שבוע עבר, עוד שבוע. יש דופק! בדיקה אחרי בדיקה. הכל טוב. מתי מותר לשחרר את השמחה? אני הרגשתי איזה בטחון שקט כבר די בהתחלה, אבל הבחור לא האמין והתאפק עד חודש חמישי בערך. כמה כאב לי שלא נתן לעצמו לשמוח. כ"כ מגיע לו לאיש שלי לשמוח בלב שלם. אהוב שלי.
פרחתי כל ההריון. הבדיקות היו מצוינות, הרגשתי נפלא (חוץ מאשפוז של שבוע בערך ממש בתחילת ההריון בגלל גירוי יתר שחלתי. עזבו, שלא תדעו) אפילו בשליש הראשון, חגגתי. התרגשתי מכל שלב. לומדת וקוראת המון, בעיקר בפורום לידה פעילה. מתחילה לחלום על לידת בית. לפחות אם הבן שלנו נוצר בבית החולים, עם כל ההתערבויות הכי אלימות שיש, לפחות שנקבל אותו אל העולם אחרת. וגם בשבילי, בשבילנו – שהחוויה תהיה אחרת. שלנו, אינטימית, המשך של חיינו ושל הזוגיות שלנו. לא יציאה כ"כ זרה ממנה. רוצה את הבחירות שלי, רוצה את החירות שלי. לעשות דברים כמו שאני מאמינה שהם צריכים להיות. להיות שלמה עם דברים ולא לעשות דברים "כי לנו אין ברירה אחרת". יש לנו ועוד איך. זה עדיין יכול להיות הכי יפה שיש. אבל הבחור שלי יותר קונבנציונלי ממני, אוהב לעשות דברים כמו כולם, ו"למה סתם לסבך" ו"למה תמיד הכל חייב להיות מיוחד". תהליך שלם וארוך שבסופו גיליתי שלצידי בחור שחושש ודי מסתייג, אבל מוכן ללכת איתי באהבה שלו לא רק עד סוף העולם אלא אפילו ללידת בית. רגע לפני סיפור לידת הבית "נפגשנו באמצע" והתפשרנו שנינו – לידת בית חולים באנגלי בנצרת עם מיילדת פרטית. מה שנקרא "לידת בית בבית חולים". מדינה יהודית דמוקרטית. שלום ובטחון. משהו כזה. המיילדת שאיתה נפגשנו היתה נחמדה מאד, אבל לא היה לי את הקליק שכ"כ קיוויתי לו. לא התאהבתי. אצלי אני יודעת מראש אם זה זה או לא. וזה לא היה זה. קצת התאכזבתי, אבל הבחור אמר שאנחנו לא מתחילים מסכת ראיונות. היא נראית נחמדה והיא מקצועית וזה מה שצריך. את לא חייבת להתאהב. אבל היא גם לא מיילדת בית, בשונה מכמה מיילדות אחרות בפרוייקט הזה עם האנגלי בנצרת. טוב, נו. המשכתי הלאה. אי אפשר שהכל יסתדר וזה היה קרוב מספיק. בסה"כ רואים שהיא אדם עם לב טוב, היא גם מלאת חיות. בסדר גמור.
איפשהו בפגישה היא אמרה שיש אפשרות שהיא תבוא אלינו ושכשנחליט נצא יחד לביה"ח. נאחזתי בזה – "ואם נרצה בסופו של דבר להשאר בבית?". הי ענתה שאם ככה אז נצטרך לקרוא למאיה (נותקין) שהיא המיילדת המגבה, והיא כן מיילדת בית. בפגישה הבאה פגשתי (בלי הבחור) את שתיהן – וכאן היתה התאהבות. פה הרגשתי ש-"זה זה". מאיה היתה בול. הרגשתי שהיא בדיוק האדם הנכון עבורי ללידה. מתבוננת וקשובה, עם עיניים טובות וחכמות, קוראת ולומדת אותי כל הזמן. לא מדברת הרבה, אבל כל מה שאומרת – זהב טהור. בול. נוכחות שלווה ובטוחה, ויחד עם זה מחייכת וצוחקת, משוחררת, וכן, אפילו מעשנת איזה סיגריה פה ושם. לא מושלמת, לא חסידת אומות העולם. בנאדם. ובנאדם נפלא באמת. רק אחרי הלידה אני יכולה להבין עד כמה צדקתי בכל התחושות שלי לגביה. היא ידעה להגיע אלי ברגע אפילו כשהייתי אי שם במחוזות עלומים של צירים בלי הפוגה ואפילו בצירי לחץ. נמצאת במקום הנכון, אומרת את הדברים הנכונים, בטון הנכון, עם מבט שאני יודעת ומרגישה שהיא רואה אותי בו, ואני בטוחה ושלווה כשהוא חוזר אלי דרך עיניה ואומר לי שהיא רואה שהכל טוב.
מאיה הפכה לי את הראש בפגישה ואמרה שאי-אפשר לתכנן לידת ביתחולים ואולי לשנות מתישהו ללידת בית, אלא להערך ההיפך. להתכונן ללידת בית ולדעת שתמיד אם נחליט אפשר להתפנות. עוד משברון שניים עם הבעל והיינו שם. קונים סדיניות, מגן ניילון למיטה, מתרגשים. הבעל בעיקר חושש מלידה באמצע הלילה, כשאני צורחת כמו חיה וכל השכנים שומעים (אנחנו גרים במקום קטן, קצת כמו קיבוץ). זה הסיוט שלו, מר "לא נעים לי". הוא כל הזמן אמר – אם תלדי בשעות שכולם בעבודה אז אין לי בעיה" ולי נותר רק לקוות כך, כי אחרת ידעתי שגם אני לא ארגיש נוח. הבחור גם קיווה שהלידה תהיה אחרי ה- 15 לחודש, ואפילו זרק שב-18 זה יהיה מעולה כי ממש היה רוצה להתחמק ממשהו שיש לו מוקדם בבוקר בעבודה באותו יום. טוב, הילד הזה, שמאז שנולד אני מרגישה שהוא הילד של כל תפילותינו, הגשים את הכל אחד לאחד. לידה נפלאה, בדיוק ב- 18 לחודש, עם התחלה רגועה ב-5:30 בבוקר ויציאה לעולם ב-15:20, בדיוק 10 דקות לפני שכל השבילים מתמלאים בילדים והורים שחוזרים מהגן...

אז ככה – כל הלילה כאב לי הגב, לא משהו חדש בימים האחרונים. באותו לילה גם קמתי המון לשירותים – גם כן לא חדש. אולי רק העובדה שהרגשתי צורך ליותר מאשר השתנה. ב-5:30 הערתי את הבחור לקראת תחילת יום עבודתו, ואז גם אמרתי לעצמי פעם ראשונה שאולי הצורך הזה כל הלילה וכאבי הגב הם סימנים של התחלה כלשהי. התייעצנו והחלטנו שיסע, ואני בינתיים אתזמן. שיערנו שזה יהיה לא רציף ועם רווחים גדולים – כמו בלילה. חזרתי למיטה וגיליתי שאני מרגישה את התחושה הזו כל 5-8 דקות. התקשרתי אליו שיעשה אחורה פנה. בלב החלה התרגשות שמחה ושקטה. הוא חזר, יצאנו לטייל עם הכלבה לבד על השבילים. מדי פעם ציר, מחייכים זה אל זו. איזה יופי. ובבית – עליתי על סולם כדי לסיים את הווש שהתחלתי יום קודם בחדר של הקטנצ'יק. כל 3-5 דק' יורדת מהסולם כדי לקפצץ על הכדור ולצעוק לבחור שבינתיים שיחק במחשב – "ציר!" ..."עבר!" והוא עונה "רשמתי". מתמנים לנו וב-7:30 מודיעים למיכל (לא מיילדת הבית) שזה כנראה יהיה היום. היא מבקשת שנתקשר שוב שיתחזקו הצירים עוד כשעה שעתיים, ומוודאת שבינתיים אני פעילה ושמחה. אכן כן. שעתיים אח"כ אנחנו מודיעים על התחזקות, ומסכמים שנתקשר כשנרגיש שרוצים שהיא תבוא.
בינתיים הצירים הולכים ומתחזקים, הווש כבר גמור, מנקים את החדר ואני אפילו עוברת עליו עם סמרטוט עם קצת טיפות לוונדר. מסדרת את הבית, כביסות אחרונות לקטנצ'יק, מקננת לי מחדר לחדר, וכל 3-4 דק' עוצרת לקפצץ. הצירים כבר חזקים, ואני מרגישה קצת מותשת ועייפה, אבל אי אפשר לישון עם תדירות כזו מהבוקר. הבחור מציע אמבטיה – ניסיתי, נחמד אבל מים זה לא אני. חשבתי שאולי בלידה, אבל גם לא. הזרם לא מספיק חזק ויותר קשה לנוע בצורה אפקטיבית להעביר את הציר. חושבת לי איך יכול להיות שיש נשים שמעבירות ככה שעות של צירים ואפילו לידה. יאללה, תביא את הכדור. הבחור מנגב אותי תוך כדי קפצוץ ועוזר גם להתלבש. זה כבר די חזק. באיזשהו שלב אני מתחילה להשתמש בקולות הנמוכים שלמדתי ביוגה. כאן אני כבר מתחילה להיות ממש מוזרה לבעל, עם כל ה"אווווווו" וה-"מההההההה" שלי, תוך כדי קפצוץ אובססיבי. תנסי משהו אחר הוא אומר, אולי את עוצרת את זה עם הקפצוץ. לכי קצת, לא יודע מה. מנסה. אין סיכוי. רק כדור. הכאב מתפזר ומועבר אליו, כמו אדוות. הנשימה עם הקולות משאירה אותי מפוקסת ובלי לחץ, וכך עובר לו בהצלחה עוד ציר. ועוד אחד. יותר רצוף. יותר חזק. תאכלי משהו – לא יכולה. תביא לי מים. שים קש אני לא יכולה להחזיק. מרגישה קצת כמו הרצים במרתונים שלוקחים דברים מהאנשים בצידי הדרך תוך כדי תנועה. אני את המרתון הזה עושה כמו ענקית.
הבחור עוטף אותי באהבה, דואג לי, משדר לי שלווה ואמונה, וגם צוחק עלי הרבה שזה גם כייף ומשחרר... איפשהו במהלך העניינים והתחזקות הצירים אני מבקשת ממנו לבדוק לי פתיחה. אין לנו מושג ירוק איך עושים את זה אז הוא פשוט מסתכל ומיד אומר – "וואי, זה ממש נראה שונה". אני לא מרשה לו להכניס אצבעות ומבקשת שימדוד עם האצבעות מבחוץ. משווים לדף של האפי-נו ויוצא 4 ס"מ. נגיד ש.
ב-12:30 בערך אני מבקשת ממנו להתקשר למיילדות שיבואו. הוא לא כ"כ רוצה, לא בטוח שהגיע הזמן ומעדיף עוד ועוד את האינטימיות הלא מופרת שלנו. בדרן... אחרי 3 צירים של "תתקשררררר" הוא מתקשר. שעה אח"כ מיכל מגיעה. היא רגועה, ומשבחת אותנו על איך שהעברנו את הצירים עד כה. שמה לי דופלר, בודקת לחץ דם ורוצה גם לבדוק פתיחה כשאוכל. מגלים שאני כבר עם פתיחה של 5-6 אצבעות. יאהו! האמת שאיך שהיא הגיעה הצירים נהיו אפילו יותר חזקים וכבר כמעט ללא הפוגה בינהם. כנראה שיחררתי משהו כשהיא הגיעה.
שלושת רבעי שעה אח"כ (לא שידעתי מה הזמן בכלל בלידה הזו, פשוט הבחור חיבר אותי אח"כ לזמנים...) הגיעה גם מאיה ומצאה אותי קופצת על הכדור בסלון, הבחור מעסה את גבי באינטנסיביות, ואני בעולם שלי, עצומת עיניים רוב הזמן, עייפה אבל גם הכי חזקה שיש. מדברת אל עצמי כל ציר – מזכירה לי לעשות קולות ולא להתנשם נשימות מלחיצות. זה מציל אותי מחדש בכל ציר. פה ושם מצליחה להגיד לבחור שלי שהוא עושה את זה מעולה ושהוא לוקח לי את הכאב. לא מרשה לו למוש ממני וגם אין החלפות, גם לא לרגע. כל הזמן הזה אני מרגישה את התינוק שלי אי שם באחוריים, מפעיל לחץ חזק ("הוא בתחת!" אמרה האם הענוגה...). אחרי כמה צירים בלי הפוגה כאלה פתאום הרגשתי משהו אחר ורצתי לחדר בקריאה – "הוא יוצא!!" כל החבורה אחרי, אני על 4 בקצה המיטה, מאיה הביאה לי את הפוף מילגה הגדול כדי להשעין עליו את פלג גופי העליון למנוחה, וכך החלו צירי הלחץ. הדרך הכי טובה לתאר איך הם מרגישים היא להשוותם להקאה לא רצונית. כל ציר היו איזה שלושה "רפלקסי הקאה/פליטה" והרגשתי בדיוק איפה אורי שלי. בשלב הזה בערך קראתי לבחור ואייתתי לו על הכרית את השם – "אורי". התלבטנו בין שני שמות, אבל בשלב הזה ידעתי בצורה הכי צלולה שיש שהוא אורי. לוחצת, צועקת, צורחת (תנשמי עם שששששש. עוזר באמת אבל כבר הרבה יותר קשה לי להתפקס ולנשום נכון). מיכל אומרת לי שהיא רואה את הראש אני אומרת שאני יודעת, שקט!. בכלל אני משתיקה את כולם – הבחור שאל את המיילדות משהו על שלב דומה בלידה של חברים שלנו, וגם הוא קיבל את ההוראה להיות בשקט ולא לדבר על דברים שלא קשורים. אבל זה קשור, הוא צחק. אני הרגשתי שאני בעבודה, ושאני זקוקה לכל משאבי הקשב שלי, לא יכולה לסבול כל הפרעה. האסרטיביות שלי בלידה הזו, משו לא ייאמן, ומצד שני – ייאמן, הייתי מכוונת כ"כ חד וברור, שברור שהאסרטיביות באה עם זה. אחרי פחות מחצי שעה של צירי לחץ יצא הראש (ממש הרגשתי אותו ברור איפה הוא בכל שלב, וידעתי בדיוק שבציר הזה הוא חולף החוצה), ועימו מיד נשמע קול הבכי הראשון של בני. הוא לקח נשימה בריאה מהעולם הזה, עוד כשגופו בתוכי. כולם נורא התרגשו מזה, וגם אני בדיעבד, אבל באותו רגע עדיין הייתי כולי במוד של עבודה. לא של התחברות לרגשות ולחשיבה על הדבר. אני חייתי את הדבר באותו רגע, נקודה. לחיצה נוספת והוא כולו בחוץ. וואו! עכשיו אפשר לנשום ולאט לאט לחזור מהעולמות שלי. הנה הוא מונח עלי. מתוק ויפה, טיפונת בוכה ונרגע. אני בעננים. אושר מרוכז מציף אותי, רואה גם את הבחור שלי מתרגש כ"כ. מבקשת שיבוא לשכב לידי כפיות. באמת שאי אפשר לתאר במילים את האושר ואת רוממות הרוח של הרגעים הללו. שנינו מרחפים לנו מכל חווית הלידה המופלאה הזו, מהביחד שלנו שנחצב היום עוד יותר עמוק מתוך חווית החיים הזו (להרגשתי חוויה של מעבר ברווח הצר שבין חיים למוות, לא לגמרי בעולם הזה. שם הייתי בצירים). תחושה של עשינו את זה הכי יפה שאפשר ועכשיו יש לנו את אורי הקטן שלנו, החמוד, עם כל הפרצופים והתנועות שאי אפשר להפסיק להתפעל ולמשמש.

ואחרי הלידה – לידה השליה שעברה בקלות וללא דופי. כמה לחיצות לא נעימות על הבטן כדי לשחרר המון דם וקרישים. סאגה שלמה עד שהצלחתי להשתין (2 נפילות לחץ דם). ואח"כ כולם קצת מניחים – הבחור הלך לטייל עם הכלבה שלנו, והמיילדות ישבו להן בחצר לקשקש. ואני הייתי לי לבד לרגעי בונדינג נפלאים עם הקטני. הוא שוכב בחיקי, ואני מספרת לו איזה אבא נפלא יש לו, וכל פעם שאני אומרת את זה אני בוכה יותר. שרה לו שירים עם מילים שאני ממציאה – עליו ועל כמה שרצינו אותו, ועל האבא האהוב שלו, ועל המון דברים. שרה ובוכה. משחררת את ההתרגשות ונותנת לאהבה לזרום לה. יש עדיין פלא בעולם.
חזרה לעמוד הסיפורים