סיפור הלידה של תומר
השעה הייתה עשר וחצי בערך, בהכנות לשינה הרגשתי צורך עז לרוקן את מעי, ואז הגיע הציר הראשון. לאחר שניים שלושה צירים נוספים במהלך שעה סיפרתי לשלומי. שנינו היינו מופתעים, אמצע שבוע שלושים ותשעה, אבל התחלת הלידה תפסה אותנו מופתעים. נזכרתי, שבאותו יום לאחר שניקינו את הבית התיישבתי לי במטבח מסופקת ורגועה פני לכנרת ואמרתי לעצמי ולתינוק, זהו זה עכשיו אתה יכול לבוא.
שלומי הרגיע אותי: "אל תילחצי מהציר הזה" ואז התחיל לרעוד, התלבש ונכנס כולו מתחת לשמיכה. כל מה שרצינו באותם רגעים היה לישון. וזה מה שעשינו. הודענו למאיה המיילדת, שהשליחים מבשרים על לידה קרבה. מאיה שלחה אותי לישון "עד שלא תוכלי יותר". אני התעוררתי בכל ציר, אבל זו הייתה מנוחה חשובה, במהלכה התחזקו הצירים ותכפו. לאחר שעה וחצי קמתי מהמיטה. הצירים הגיעו כל שלוש ארבע דקות. הודעתי למאיה שתגיע.
יונתן, בננו הבכור, ישן. כך קיוויתי שיהיה. ניסיתי לארגן כוננות שמרטפיות, סבתא, חברות או מישהי בשכר. אבל אף סידור לא נראה לי באמת מתאים. מצד אחד, רציתי שגם הוא יהיה בבית, זו הרי לידת בית. מצד שני, נוכחותו הדומיננטית ותפקידי כאמו, על הכווץ הכרוך בכך לעיתים, אינם מקדמי לידה אלא להיפך. אז טוב שהוא ישן, רק צריך להספיק ללדת עד הבוקר.
הנה מגיע עוד ציר, זה נהיה אינטנסיבי תוך זמן קצר הפעם. אנחנו למטה במטבח, מכרסמים קרקרים שותים תה. ציר! אני קוראת את הדברים, שנמסרו על ידי ימימה ללידה. הפוגה ארוכה יותר בין צירים מאפשרת לי לקרוא את הקטע בנחת ובשלמות. זה- אני אומרת לעצמי- כאן ועכשיו, זה "היש לזמנו", היי ממוקדת לעשייה, נוכחת, והגשימי את ייעודך, הבאת הילד הזה לעולם בשמחה. אני מתפללת לשלומם של יקיריי ומכריי ומבקשת את חסדי הבריאה.
על הסחת הדעת בעבודות הבית אין מה לדבר, עכשיו אמצע הלילה אני עייפה והצירים תכופים מידי. אני נחה בין הצירים. בחוץ סערה. ברקים מאירים את הרי הגולן, רעמים וגשם. הופעתו הראשונה של החורף בטבריה. עד אותו בוקר עוד התהלכתי בגופיה.
אנחנו מסדרים מרבץ לידה. סדין ניילון, סדין כותנה, מגבות. אני מסדרת בגדים וכובע לתינוק. אלוהים, תינוק עומד לבוא! אנחנו מתלבטים, אם למלא את בריכת הלידה. אני מתעצלת, חוששת מהבלגן. שלומי צריך לצאת בסערה למלא את הבריכה בכוח המצבר של האוטו. לא נראה לי שאכנס למים בלילה הזה.
שתיים וחצי.

מאיה באה, חיבוק, נשיקה, ציר. מאיה נוגעת, וידיה מקלות את כאבי. היא כאן נוכחת דרוכה למקרה שאזדקק לה, בקושי מתערבת, אומרת ועושה מעט, נותנת לדברים לקרות באמונה. כך לאורך כל הדרך. מהמפגש הראשון חודשים ספורים לפני הלידה עד היום שלושה חודשים לאחריה, כל מפגש מחזק אותי, שהכול בסדר.
כאשר אני פונה אליה לעזרה תשובותיה מדויקות, מחזירות אותי לתוך עצמי, למהות ולאמונה בתהליך שיודע, שיש לו את כל החוכמה של העולם.
אני בפתיחה של שישה ס"מ, הדופק של התינוק תקין. מאיה אומרת ש"הוא מרגיש טוב" ושאני "ממש בעין הסערה". אני מרוצה. בשיא הציר אני מנסה לחייך, חיוך מאולץ אמנם, אך מכניס אור לתוך חוויית הכאב. מאיה לידי בכל ציר וציר, מעסה בתנועות עגולות במקומות הכי כואבים. שלומי נוכח גם הוא, אבל בשיא הציר אני רוצה רק את מאיה לידי. שלומי בירך על כך. ירד ממנו תיק. הוא מחליט לנפח את הבריכה ולמלאה.

אני על הפוטון בסלון. הצירים הולכים וגוברים בחוזק ובתכיפות. מאיה ואני משבחות את הצירים כמו צופות בכדורגל "זה היה ציר טוב" "כן, ציר יפה מאוד". לידה, כבר נאמר, היא עניין לנשים... אבל יש גם את הקולות הפנימיים האלה: אני לא יכולה יותר, מתי זה יגמר, אני לא עומדת בכאב הזה . אני מכוונת להתבונן בהם, ברעש הפנימי הזה, התבוננות שקטה. הרבה שמעתי אותם במהלך הלידה, כמעט בכל ציר.
אני זוכרת בסוף אחד הצירים אני פותחת עיניים מסתכלת על מאיה ומנסה לחייך. תנוחי, היא אומרת, את לא צריכה לארח אותי. אני שקופה לה לאישה הזו, היא מכירה אותי בקלות. הציר מתחיל כמו גל. המים נאספים לתנופה והים מתחיל לעלות. אני עוברת לעמידת שמונה (גם המרפקים על האדמה). הגל עולה ועולה מתרומם מעלי, הכאב מתרכז בעיקר באזור הגב התחתון, נשימות קולות תנועות אגן והידיים של מאיה, הגל נשבר אל החוף, עוד צעד אחד קדימה לקראת הגעתו של תומר לעולם.
אני מדברת אליו, בוא חמודי, בוא לאימא, נכון שקשה לי, אבל אני מקדמת את בואך בברכה, מזמינה אותך לבוא ואוהבת אותך, בוא אל תפחד.

מאיה תשמעי אני חייבת ללדת לפני שבע בבוקר למה?
כי אז יונתן מתעורר
בקצב הזה נראה לי שאת יולדת הרבה לפני שלומי נכנס הביתה עם הבריכה המנופחת. למלא את הבריכה?
מאיה שנמלא את הבריכה?
לא יודעת, נראה לך שתיכנסי לבריכה היום?
לא יודעת, קר לי.
שלומי מתחיל למלא את הבריכה.

בא לי להקיא ולחרבן אחרי כל ציר. אני בשירותים. שלומי מחזיק אותי כמו שמחזיקים ילדה קטנה. נורא כואב לי. אני מסתובבת קצת בבית נשענת על הקיר כשבא ציר. כבר לא מוצאת את מקומי על המרבץ בסלון. אני מתאפקת לא לצעוק כדי שלא להעיר את יונתן. מאיה אומרת תצעקי תצעקי. אני חושבת שאולי בכל זאת אכנס לבריכה.
פתיחה של שמונה וחצי ס"מ. מה זה הכול? אומר הקול. אני מרפה ממנו. קמה מתפשטת ונכנסת לבריכה. הצירים הבאים הביאו עימם את הדחף ללחוץ. תחושה שלא הכרתי בלידה הראשונה, שנעצרה ממש בשלב מקביל לזה, ואת יונתן יילד הצוות הרפואי של בית החולים מאיר בואקום. אבל איך לוחצים החוצה אבטיח? פחד אלוהים.
במים אני כורעת זרועותיי לופתות את אלה של שלומי, ציפורני ננעצות בבשרו. מאיה מנחה אותי לעשות ששששששששש בציר וללחוץ, אם זה מה שאני מרגישה. בהפוגה אני מחפשת נחמה ושמחה בשיר. אני שרה "קוקוקו היא תבוא" של אריק איינשטיין נדמה לי, עושה וריאציה על המילים ומזמינה אותו לבוא אלי.
עוד ציר והפוגה. אני מרימה את המבט, השחר עולה. מאחורי ענן אפור וכבד השמיים מכחילים. מאיה, לא נראה לי שאני מסוגלת לעשות את זה.
אם את אומרת את זה, כנראה שאת מאוד קרובה.

האישה הזו היא מתנה שהדרכים המופלאות זימנו לי. ליבי ורחמי נפתחו אליה. אני אסירת תודה לך ולנוכחותך עימנו ברגעים אלה של חסד. (בקורס ההכנה ללידה של ימימה פגשתי אישה יקרה אחרת. סיפרתי שבכוונתי ללדת בבית, והיא שאלה, אם המיילדת שלי מנהלל, איך ידעת, שאלתי, אתן פשוט מתאימות, אמרה).

עוד ציר שמאיים לפקוע אותי ממש כמו בלון. זה באמת היה בלון, כי המים לא פקעו עדיין. הצעקה פורצת מתוכי, וגם הראש של תומר. מאיה אומרת לא ללחוץ עכשיו, לנשוף. הם הופכים אותי על הגב. שלומי מחזיק מאחור מאיה מקבלת את התינוק מוציאה אותי מהמים ומביאה אותי לחזה שלי. הוא שקט וכרבולי מאוד.

אימא? אימא? נשמע קול. שלומי עולה ליונתן. תביא אותו, תביא אותו לכאן אני אומרת.
הבוקר עלה חיוור ואפור, יונתן ושלומי יורדים, יונתן מתיישב על הכסא מתבונן בי שוכבת בבריכה מלאה במים כהים, גור אדם על חזי מחובר אלי בטבורו.

קדושה
מאיה דואגת שקר לו בבריכה, לי ונראה שגם לו לא בא ללכת לשום מקום אני יוצאת מהמים רפויה צמאה רעבה וטעונה באנרגיה. תומר עדיין שקט.

אני מודה על הכוח והאמונה שסייעו לי להביא את ילדי השני לעולם בדרך שבה הרגשתי שעלי לעשות זאת. אני מודה על ההזדמנות לתקן את חווית הלידה הראשונה שלי ולתקן את עצמי. זו חוויה מעצימה. אני מודה על כך שאנו בריאים ושלמים ועל האור, אשר נמצא עימנו (אם כי יש שימים שלמים אינני מבחינה בו).

מי ייתן, אחיותיי, ונזכה כולנו ללדת את ילדינו בשמחה ובשלום.
כן יהי רצון.

א.י.ל
אדר, תשס"ה
פברואר 2005

תאריך הלידה: ה' כסלו, תשס"ה
18 נובמבר 2004
שעת לידה: 5:50
חזרה לעמוד הסיפורים