סיפור הלידה של עדן גל
ההכנה ללידה: ההכנה ללידה שלי הייתה לאורך כל הדרך. את היוגה לנשים התחלתי עוד לפני ההיריון ועשיתי במהלך כל ההריון, לקראת סוף חודש חמישי.
כאשר חזרנו מירח הדבש התחלתי לעשות מדיטציות, היו לי שתיים שהיו חביבות עלי במיוחד: אחת הייתה לדמיין את התינוקת יוצאת ממני- יורדת בתעלת הלידה ועושה את חצי הסיבוב ונדחפת\דוחפת החוצה. השנייה היא שילוב של מדיטציית 'אום' עם מדיטציה העוברת על כל אחת מהצ'קרות, מדמיינת את הצבע, מתייחסת למשמעות של הצ'קרה ומפיצה את אורה (לדוגמא העין השלישית צבע סגול מיוחסת לתת מודע- הייתי מנסה לחשוב מהם הדברים הסמויים יותר שמשפיעים ויכולים להשפיע על מהלך הלידה שלי, לאחר מכן בודקים שישנה תנועתיות במרכז האנרגיה וממשיכים למרכז הבא).
עשיתי עם מאיה את מפגש ההכרות ומפגש בו היא מלאה טפסים על מצבי הבריאותי, שלחה אותי לבדיקת GBS ובדיקת דם.
בפגישות הבאות עשינו דמיון מודרך לחיפוש המטרדים שלי לגבי הלידה (למרות שהם היו די ברורים- ההורים שלי ואחותי לקחו מאוד קשה את רעיון לידת הבית והערימו עלי קשיים אדירים) ועוד עשינו דמיון מודרך כהכנה לתהליך הלידה עצמו. דיברנו על ההנקה, על קשייו של דניאל, על הסכנות ודרכי הפתרון של חלק מהן (את רוב הסיבוכים בלידות בית ניתן לזהות בזמן ולהגיע לבית החולים אף בניחותא), דיברנו על ההורים שלי שוב והמקום שלי בפחדים שלהם ושלי.
את המפגש האחרון ערכנו שבועיים לפני הלידה ונפרדנו בידיעה שכנראה הפעם הבאה שנפגש תהייה בלידה.
הלידה: ישנתי מוזר, הייתי רגילה לקום מספר פעמים בלילה לשירותים והפעם הרגשתי כאלו אני כמה מתוך כאב ומשום שאני כבר ערה, הלכתי לשירותים אך הכול נעשה במצב ישנוני ולא מודע. בבוקר דניאל שאל אותי איך ישנתי ואמרתי לו 'לא'. משהו מרגיש מוזר, כואב, לא ברור. הוא שאל אם זה יכול להיות צירים ואמרתי שיכול שכן ויכול שלא ובוא נראה. הכאבים המשיכו, התכווצויות כמו במחזור. החלטנו ללכת לים כדי להרפות את השרירים. הלכנו לים והיה ים סוער. נכנסנו למעגן שיש בחוף שלנו ושחינו המון עד שנהיה כבר די קר ודניאל היה רעב אז חזרנו הביתה. דניאל קיבל טלפון מחבר שילכו לגלוש יחד אבל הוא רצה להישאר איתי ואני אמרתי לו שנראה עוד קצת לאן זה מתפתח וזה בטח צירים מדומים ואז הוא יוכל ללכת בכיף אבל הצירים רק התגברו. שכבתי קצת לנוח אבל ככה הרגשתי את הכאבים יותר,
באו אלי חברות מהקיבוץ והתחילה מעט ההתרגשות- הכאב הזה לא נראה כחולף, אולי זה זה? בכל מקרה עוד לא הייתי בטוחה ולאחר מכן הייתי כבר בטוחה אבל לא ידעתי מתי להגיד למאיה שתבוא. ישבנו עם חברים בחוץ, דיברנו והייתה אוירה נעימה, כל כמה זמן הרגשתי התכווצות קלה שעברה במהירות, דניאל חיבק אותי והרגשתי מעולה. הצירים התחזקו עוד, החברים הלכו ברובם וחברה כתבה לי את ההפרשים בין הצירים, עם חברה אחרת שיחקתי ארץ עיר חי עם קטגוריות שלנו, הזמן עבר..הגיע הערב ובאיזשהו שלב החלטתי שזהו, אני רוצה שמאיה תבוא,
התקשרתי אליה והיא אמרה שהיא יוצאת. היא הגיעה תוך שעה בערך (פחות או יותר המרחק הגיאוגרפי בייננו) והשעה הייתה תשע, הצירים שוב התחזקו, הם היו ברווחים קטנים מאוד, כחמש דקות וההתכווצויות גרמו לי להקיא. שתי חברות תמכו בי ועשינו סיבוב בקרבת הבית כשבכל ציר, הקאתי מים (השקתי פרחים בדרך..), מידי פעם בצירים מאיה עשתה לי מסג', לא רציתי לקבל מסג' מאף אחד אחר באותו הזמן, התחלתי להתכנס פנימה. חברה הגיעה מהמרכז אבל כבר לא ממש הייתי שם ממש להיות איתה, לא היה אכפת לי מי נוכח (כמובן רציתי מאוד את דניאל איתי כל הזמן) הצרכים שלי היו בסיסים- הייתי צריכה תמיכה בזמן הצירים כי רציתי לעבור אותם בעמיה, ומים ישר אחרי כל ציר. החברות סיפקו את המים, דניאל את התמיכה.
היה אויר טוב – לאחר קיץ שלם של לילות חמים, היה זה הלילה הראשון שנכנסה רוח מעוררת מהים, בהתחלה עוד הייתי בחוץ, אחר כך נכנסתי פנימה. דניאל רצה כל הזמן למלא את הבריכה ועיכבנו אותו ולבסוף הגיע שלב שנתנו את האור הירוק והוא התחיל למלא את הבריכה, לא היו מספיק מים חמים ויחד עם חברתי הם התחילו במבצע מילוי הבריכה במים מורתחים בסירים ושרשרת דליים מהשכנים.
הבריכה הייתה מוכנה, התפשטתי ונכנסתי. מאז לא התלבשתי שוב עד היום למחרת. הלילה היה אינטנסיבי: שלישיות של צירים ואז הפסקה של כדקה ושוב שלישיה, העברתי את הצירים בעמידה בכל תנוחה שמצאתי ולבסוף, אולי גם בשל העומס הרב על דניאל, מצאתי תנוחה שאהבתי- נשענתי קדימה על אדן החלון והזזתי את הגוף בשמניות ומעגלים (גם כשנתליתי על דניאל עשיתי את זה וזה היה לו מאוד קשה מן הסתם).
מאיה בדקה אותי והפתיחה לא קרתה מהר. בשלב מסוים אולי לאחר כשמונה-עשר שעות כאלה, היא בדקה ואמרה שמתחילה לי בצקת בצוואר הרחם והיא רוצה שאעביר את הצירים בשכיבה. התנגדתי, כאב לי פי אלף בתנוחות האלה אבל עשיתי את זה ובאיזשהו מקום זה הקל עלי, הצלחתי להירדם בדקת הרווח בין הצירים (מה שקודם לא יכולתי כי הייתי בעמידה). הבצקת ירדה, יכולתי להרגיש שהגוף שלי נח ומתרפא, מידי פעם תליתי במאיה עיניים שואלות 'מה קורה? למה זה נמשך כל כך הרבה? מתי זה יסתיים?' היא אמרה לי לתת לגוף שלי את הזמן שהוא צריך.
היה שלב מסוים בלילה שדניאל נלחץ, לא ידענו שאמור לרדת כל כך הרבה דם והכול גם נמשך הרבה זמן יחסית, ביקשתי אותו לדבר עם מאיה על הפחדים שלו- מחוץ לבית, לא רציתי שיכנסו לי מחשבות שליליות לראש אבל משהו חדר, התחלתי לחשוב על כמה נורא יהיה אם הכול יסתיים באמבולנס ובית חולים וסילקתי את המחשבות האלה מראשי, נכנסתי עוד פנימה והרגשתי שהכול נכון. מדיוק. החברה שבאה מהמרכז עזבה סביבות שש בבוקר- הייתה צריכה להחזיר את הרכב, בסביבות שבע הגיעה חברה אחרת שהייתה בלילה, ישנה ובאה עם כוחות מחודשים. מאיה בדקה אותי וסוף סוף הכריזה על פתיחה של תשע אצבעות. נדמה לי שזה היה בסביבות תשע בבוקר. בערך אז, הגיעה חברה נוספת שילדה כעשרה חודשים לפני כן- היה לה ריח טוב ורענן, 'ביקשנו רשות' ממאיה להתחיל לדחוף, היא ביקשה שאחכה אך פתאום השתנו הצירים והתחלתי ללחוץ, היא אמרה שזה בסדר. נכנסתי לבריכה, דניאל נכנס איתי. הצירים החלו להגיע כל כחמש דקות (ואוו איזה הבדל, אפשר ממש לנוח..) בציר עצמו דחפתי, נתליתי על החברה (עם הילדה) שעמדה מחוץ לבריכה וצרחה יחד איתי, היא נכנסה למקום שלי ועברה איתי את הכול, בין הצירים נשכבתי אחורה על דניאל ונרדמנו בבריכה עד הציר הבא. אחרי כל ציר חברה אחרת שפכה מים לפי. בשלב מסוים המיילדת אמרה לי להכניס אצבע ולהרגיש והרגשתי את הראש של הקטנטונת במרחק פרק אצבע מהיציאה, התרגשתי נורא וזה נתן לי כוחות מחודשים לדחוף, התחלתי להאמין שהתהליך הזה באמת יביא ילדה בסופו, שהכאבים האלה הם התינוקת שלי בדרכה החוצה. התחלתי לקרוא לה 'בואי! צאי! אני מחכה לך, רוצה לראות אותך..'
הצירים האלה והתהליך הזה לקחו כשעה, לקראת הסוף יצאתי מהבריכה לכיסא לידה, דניאל עמד מאחורי ותמך בי. הראש התחיל לבצבץ, קראו לדניאל לבוא מהצד השני ולראות, החברה שתמכה בי קודם החליפה אותו. היא עודדה אותי ואמרה שכשהראש יצא זה יגמר, השאר יחליק החוצה. מאיה הכינה כרית שתהיה מתחת לידיה התופסות את התינוקת, וציפתה אותה בסדיניה.
לאחר זמן מה, הראש יצא, הגוף נפלט כמו שק רך החוצה, עדן התחילה לבכות ומאיה שמה אותה עלי.
בכיתי, אמרתי שאני לא מאמינה, הייתי חסרת כוחות ומאושרת. כל כך מאושרת. חשבתי שהכול נגמר..
חיכינו לציר שיוציא את השליה אבל הוא לא הגיע. נשכבתי במיטה וחיכינו לו עוד, מאושרים. אחותי התקשרה, עניתי ובהתרגשות ובכי סיפרתי לה שילדתי, לאימא עוד לא התקשרתי, רציתי לדעת קודם שהכול הסתיים בשלום, שהשלייה יצאה.. המיילדת שהתלוותה למאיה, מינדי, עשתה לי רפלקסולוגיה בכדי לגרום לשלייה לצאת, הן לחצו לי על הבטן בעדינות, מיששו, השלייה עוד לא ניתקה. הן חיכו כשלושת רבעי שעה והורו לי לדחוף, דחפתי, הן לחצו והשלייה יצאה סוף סוף. התקשרתי לאימא שהתרגשה מאוד ואמרה שתגיע בהקדם (היא הייתה בעבודה).עדן נשקלה- 3.780. היא קיבלה ויטמין k בנוזל לתוך הפה. מאיה עשתה לי בדיקה, לא היו לי קרעים ולו קטנים ביותר. חוץ מזה היא גם ראתה שהרחם שלי עדיין גבוה ולא ירד בשל נוזלים מרובים בשלפוחית השתן. היא אמרה לי לעשות פיפי בשכיבה, שכבתי על סדיניה, לא הצלחתי. אמרתי לה שאקום ואתקלח ותוך כדי אעשה פיפי. היא המליצה לי שלא אך התעקשתי, דניאל בא איתי, התחלנו להתקלח והדבר הבא שני זוכרת זה שהוא ומאיה מחזיקים אותי, נראים מודאגים ואני לא מבינה למה העירו אותי מהשינה המתוקה שנראתה לי כמו כמה שעות וערכה 3 שניות. הם השכיבו אותי ונשארנו עם בעיית הפיפי. מאיה אמרה שאם לא אצליח לבד, תצטרך לחבר לי קטטר וזה נתן לי עוד כוח לקום ולנסות לבד, היא הביאה את כיסא הלידה, שמה באמצע דלי, התיישבתי והצלחתי. יצא לי ממש קצת והיא אמרה שקשה לה להאמין שזה הכול אבל לא היה לי יותר. חזרתי לשון ופתאום מתוך שינה הרגשתי לחץ עצום על השלפוחית, קראתי לה, היא עזרה לי לשבת שוב ויצא לי המון שתן שוב נשכבתי ושוב זה חזר על עצמו, לדעתי יצא לי מהשלפוחית כמעט חצי דלי..היא התרוקנה סוף סוף והרחם אכן התכווץ והתחיל לחזור למקומו.
עדן ישנה וכל הזמן הסתכלתי עליה כדי להאמין שהיא אכן איתנו.
זהו, נכנס שקט נעים הביתה, דניאל נרדם עמוקות, אני ישנתי מצד אחד חזק ומצד שני ברפרוף- הייתי ערנית ומרוגשת והייתי מודעות מידי פעם למתרחש בבית.
חברה שלי רוקנה את הבריכה, ניקתה אותה, קיפלה, עשתה כביסה למגבות, שטיחים כל מה שהשתמשנו בו בלידה, שטפה והכינה מג'אדרה מעולה. (אלופה!!).
מאיה הלכה, אימא הגיעה, אבא שלי חזר מחו"ל ישר אלינו, אחותי ושני בנותיה המדהימות הגיעו, חברים מהקיבוץ באו, שניים מהם חוו את הלידה מחוץ לבית וסיפרו את חווייתם. חברות באו, התרגשו, עזרו במה שנשאר. היינו סחוטים ומאושרים.
חזרה לעמוד הסיפורים